Poesía hebrea mizrahí: voces judías y árabes en los albores del siglo XXI

Abstract

[spa] La presente tesis doctoral constituye un estudio en profundidad de la poesía mizrahí actual, es decir, la poesía escrita por autores israelíes judíos de ascendencia árabe, centrándose en la producción del último decenio. Esta investigación viene a demostrar que se trata de una poesía comprometida con la sociedad en la que surge y de la que se nutre, al tiempo que establece con ella una relación dialéctica. Se ha escogido como objeto principal de estudio la obra de cuatro poetas, a pesar de que se alude además a un nutrido grupo de ellos a lo largo de la tesis. Se trata de Adi Keissar (Jerusalén, 1980), Almog Behar (Netanya, 1978), Shlomi Hatuka (Ramat Gan, 1978) y Sigalit Banai (Jerusalén, 1968). A través de las obras de estos autores se analizan detenidamente las características de la producción poética mizrahí y su relación con distintas reivindicaciones sociales. La propuesta más destacada de la poesía mizrahí actual es la rescritura y la recuperación del relato histórico y familiar de las migraciones de los judíos desde los países árabes hasta Israel en los primeros años tras la fundación del Estado. Para ello, se crea un vínculo importante con la lengua árabe, la lengua de los abuelos de los poetas estudiados, lengua que se reclama como parte de sus identidades individuales, de la identidad colectiva mizrahí y de la cultura judía e israelí en general. El punto de vista que estos y otros escritores mizrahíes adoptan en el ámbito de la poesía israelí es un punto de vista que se dirige al centro, al canon literario, desde los márgenes, elevando una voz crítica, al tiempo que proponiendo, desde esos márgenes geográficos y culturales, visiones más complejas de la realidad y lenguajes más abiertos a las influencias de otras lenguas y expresiones artísticas. Cabe destacar también que la marginalidad de la poesía mizrahí la ha hecho más cercana –geográfica y culturalmente- a la cultura palestina. A algunos poetas palestinos, pues, dirigen sus versos los poetas mencionados a la vez que participan con ellos en acciones sociales y políticas, además de las culturales. Asimismo, esta tesis doctoral se adentra en el análisis de ciertos aspectos del feminismo mizrahí en su especificidad, siempre a través de la obra de las poetas que conforman el corpus de este trabajo y de otras autoras indirectamente.

Otra característica relevante de la poesía mizrahí actual es su relación con la oralidad, con la música, la actuación y la recitación en público de poemas. Las obras de Adi Keissar y Sigalit Banai resultan particularmente interesantes para explorar este vínculo entre escritura y oralidad, que constituye un lenguaje propicio para la interacción entre literatura y sociedad. Al mismo tiempo se puede considerar la traducción como una forma de activismo y de diálogo con la sociedad, sobre todo cuando se produce entre lenguas y culturas que suelen encontrarse segregadas por relaciones de poder y de conflicto desiguales tanto en el ámbito cultural como en el político, como es el caso de la relación entre la lengua árabe y la hebrea en el contexto israelí. Esta investigación demuestra, en consecuencia, cómo la traducción entre estas dos lenguas y el conocimiento de sendas producciones literarias constituye un acto a contracorriente a nivel cultural, en el que los poetas judíos árabes y mizrahíes han participado y siguen participando, como es el caso de Almog Behar para quien el acto de traducir es parte intrínseca de su obra poética y de su aportación cultural. Las obras de las y los cuatro poetas que se analizan y traducen en este trabajo –así como las de algunos otros- nos guían, por lo tanto, hacia el descubrimiento de las características de la poesía mizrahí contemporánea y nos revelan en concreto su vertiente más reivindicativa y comprometida con la sociedad que la rodea.

[eng] This doctoral dissertation constitutes an in-depth study of current Mizrahi poetry, that is poetry written by Jewish Israeli authors of Arab origin, focusing on the poetic production of the past decade. In particular, it aims to demonstrate that this poetry is closely related to social activism, since it is committed to the society in which it arises and from which it is nourished, establishing a dialectical relationship with this society. The main object of study is the poetry of four Mizrahi poets: Adi Keissar (Jerusalem, 1980), Almog Behar (Netanya, 1978), Shlomi Hatuka (Ramat Gan, 1978) and Sigalit Banai (Jerusalem, 1968). Throughout this doctoral research, their poems guide the discovery of the characteristics and claims of contemporary Mizrahi poetry. The most representative claim of this poetry is the rewriting and recovery of the historical and family history of the migrations of Jews from Arab countries to Israel in the first years after the founding of the State. To this purpose, an important link is created with the Arabic language, which is claimed as part of these poets’ individual identities, as part of the collective Mizrahi identity and as part of Jewish and Israeli culture more generally. The Mizrahi perspective is one that comes from the margins of Israeli cultural and geographical space. From there, Mizrahi poetry represents a critical view of the Israeli literary canon and establishes a dialog with the Palestinian and Arabic literary creation. A relevant characteristic of contemporary Mizrahi poetry is also its relationship with orality, music and performance, thus creating a language which facilitates interaction between literature and society. Further to this, translation is analyzed as a form of activism and dialogue between different cultures within society, especially when it occurs between languages that are often separated by unequal power relations and conflict. This is the case of the relationship between Arabic and Hebrew in the Israeli context. Therefore, this research aims to demonstrate how translation between these two languages and the reciprocal knowledge of their literary productions constitutes a countercurrent at a cultural level, in which Jewish Arab poets have participated and continue to participate.

עבודת דוקטורט זו מהווה מחקר עמוק[heb] על השירה המזרחית העכשווית בעיקר בעשור האחרון. מטרת העבודה היא להראות את הקשר בין השירה המזרחית לאקטיביזם החברתי מכיוון שזו שירה מחויבת לחברה שממנה היא באה וניזונה, וכן משום שבו זמנית נוצרים יחסים דיאלקטיים בין השירים ובין החברה עצמה. הקורפוס של המחקר מורכב משירים של משוררים רבים, אולם היצירה של שתי משוררות ושני משוררים מהווה את המושא העיקרי של התזה: עדי קיסר (ירושלים, ,)1980 אלמוג בהר (נתניה, ,)1978 שלומי חתוכה (רמת גן, )1978 וסיגלית בנאי (ירושלים, .)1968 דרך שיריהם אפשר לנתח את מאפייניה של השירה המזרחית בת זמננו, ובמיוחד את יחסיה לדרישות חברתיות שונות. הנטייה המייצגת ביותר של השירה המזרחית הנוכחית היא שכתוב ושחזור של הסיפור ההיסטורי והמשפחתי של עליות היהודים מארצות ערב בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. לשם כך נוצר קשר חשוב לשפה הערבית הנדרשת כחלק מהזהויות האישיות של משוררים אלו, כחלק מהזהות המזרחית הקולקטיבית וכחלק מהתרבות היהודית והישראלית בכלל. נקודות המבט המזרחיות מגיעות לקאנון הספרותי הישראלי משולי המרחב התרבותי והגיאוגרפי. משם השירה המזרחית מפנה מבט ביקורתי ומאפשרת לא רק ראייה מורכבת על המציאות, אלא גם שפות פואטיות פתוחות יותר כלפי השפעת אומנויות שונות ושפות אחרות. באופן זה שירה זו מקיימת דיאלוג עם היצירה הספרותית הפלסטינית והערבית. תזה זו מקדישה מקום רלוונטי גם לפמיניזם המזרחי כחלק חשוב לא רק של האקטיביזם המזרחי, אלא גם של השירה. מאפיין נוסף של השירה המזרחית העכשווית הוא יחסיה למוזיקה, להקראת שירה ולספוקן וורד. כך נוצרת שפה המאפשרת אינטראקציה בין ספרות לחברה. בהמשך, התרגום מנותח כצורה של אקטיביזם וכדיאלוג בין תרבויות שונות בחברה, במיוחד כאשר הוא מתרחש בין שפות שלעתים קרובות מופרדות על ידי יחסי כוח וקונפליקטים בין לא שווים. זה המקרה של יחסי הערבית והעברית בהקשר הישראלי. לכן, מחקר זה נועד להדגים כיצד התרגום בין שתי השפות הללו והידע ההדדי של ההפקות הספרותיות שלהן מהווים זרם נגדי ברמה התרבותית, בו השתתפו משוררים יהודים ערבים וממשיכים להשתתף משוררים מזרחים מסוימים. שירה ותרגום שירים הן דרכו של מחקר זה להיכנס באופן עמוק ליצירה הפואטית המזרחית הממוקמת בין עברית לערבית, בין עבר להווה ובין מאבק לאהבה.